“בְּרֵאשִׁית” – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החדש הזה לכם” שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום “כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: “לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים”, הם אומרים להם: “כל הארץ של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.
רש”י על בראשית פרק א’ פסוק א’
את הרש”י הזה כולנו מכירים, הוא הרש”י הראשון על התורה. אך נראה, שאף שאנו מכירים אותו היטב, איננו שמים לב שלכאורה הוא כלל אינו מובן. הוא מקשה קושיה, מתרץ תירוץ, אבל במבט ראשון התירוץ בכלל לא עונה על הקושיה. הבה נתבונן ברש”י הזה לעומק וננסה להבינו.
קושייתו של ר’ יצחק
רבי יצחק מקשה קושיה – מדוע לא פתחה התורה בפרשת “בא” בה מסופר על המצווה הראשונה בה נצטוו ישראל – קידוש החודש? וכאן אנו צריכים לשאול, מדוע ר’ יצחק מעדיף שהתורה תפתח במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל? אולי באמת עדיף לפתוח בסיפור הבריאה ולהסביר לנו איך הכל התחיל? על כרחנו צריכים אנו לומר, שלר’ יצחק הייתה הנחת יסוד, שמכחה הוא הקשה את קושייתו. הנחת היסוד של ר’ יצחק היא שהתורה היא ספר מצוות שנתן הקב”ה לעמ”י. אם הנחה זו נכונה, אומר ר’ יצחק – לכאורה צריך להתחיל במצוות אותן צוה ה’, ולא בסיפורים, וא”כ קשה מדוע הקב”ה פותח את התורה בסיפור הבריאה.
עד כאן הכל טוב ויפה, ככה תמיד הבנו את הרש”י הזה. הבעיה מתחילה במשפט הבא.
תירוצו של ר’ יצחק
מו שאנו יודעים, ר’ יצחק מתרץ, שהתורה פתחה בסיפור הבריאה כדי שאם יבואו אומות העולם ויאמרו לנו שאנו גזלנים, שהרי גזלנו את הארץ מהאומות שישבו בה לפנינו – נוכל לומר להם שהארץ היא של הקב”ה שבראה, והוא החליט לתת אותה לעמים לפנינו, ולאחר מכן החליט לקחת אותה מהם ולתת אותה לנו. בלי לחשוב הרבה, נדמה שהתירוץ יפה מאד, אבל אם נחשוב קצת – בכלל לא מובן איך הוא עונה לקושיה. הרי בארנו לעיל שהקושיה של ר’ יצחק הייתה מדוע התורה פתחה בבראשית? הרי התורה היא ספר מצוות ולכן הייתה צריכה לפתוח במצווה הראשונה. התירוץ שתרץ ר’ יצחק בכלל לא עונה על השאלה הזו. אם התורה היא ספר מצוות – לא מתאים לפתוח אותה בסיפור שיעזור לנו לענות לאומות העולם במקרה שיטענו נגדנו כל מיני טענות בקשר לכך שאנו יושבים בארץ. הקושיה עומדת בעינה – מדוע לא פתחנו את התורה במצווה? אמנם ישוב הארץ הוא מצווה, אבל ודאי שאין כוונתו של ר’ יצחק לומר שישוב הארץ היא המצווה הראשונה שבה נצטוו, ועוד, שכאן לא מוזכרת המצווה לשבת בארץ, רק מוזכר סיפור שיעזור לנו לענות לגויים אם יערערו על ישיבתנו בארץ. וא”כ, תירוצו של ר’ יצחק כלל אינו מובן, שהרי הוא לא עונה לקושיה. מוכרחים אנו לומר, שכוונתו של ר’ יצחק עמוקה יותר ממה שחשבנו בתחילה.
יש שרצו לומר, שבתירוצו, חזר ר’ יצחק מהנחת היסוד שלו – התורה אינה ספר מצוות, היא באה לומר עוד דברים. היא באה לספר את סיפורי האבות, את סיפור הבריאה, ללמד אותנו מי ברא את העולם, וכן היא באה ללמד אותנו שהארץ שלנו כיון שהקב”ה נתנה לנו [וכעין זה כתב הרמב”ן]. אך נראה שהדבר קשה. ראשית, ר’ יצחק לא אמר שהוא חזר בו, ושנית, גם אם הוא חזר בו – הדבר הכי חשוב להתחיל אתו זה תירוץ שנענה לגויים? לא יותר פשוט לומר שהקב”ה פתח את התורה בבראשית כדי ללמד אותנו שהוא ברא את העולם? או כדי לספר לנו על חטאו של אדם הראשון בגן עדן, על נח, על אברהם אבינו וכו’? למה ר’ יצחק נתפס דווקא לתירוץ שנענה לגויים? זה אמנם חשוב, אבל במבט ראשון זה לא נראה הדבר שמתחילים אתו.
הציבי לך ציונים
נראה שאפשר להציע אפשרות נוספת, אך לשם כך נצטרך להקדים הקדמה קצרה.
הרמב”ן (ויקרא יח, כה) כותב שקיום המצוות האמיתי הוא רק בארץ ישראל – “כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'”. אמנם גם בחו”ל חייבים במצוות שאינן תלויות בארץ, אבל באופן העמוק של העניין – היינו אמורים להיות מצווים במצוות רק בארץ ישראל. אין הכוונה דווקא למצוות התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות. גם מצוות שאינן תלויות בארץ – כגון תפילין ולולב – לא מקיימות את התכלית שלהן בחוץ לארץ. קיום המצוות כולן קשור בקשר ישיר לארץ ישראל כיון שרק בארץ ישראל עמ”י יכול באמת לגלות את כחותיו. מקור דברי הרמב”ן הוא בספרי על הפסוק שאנו קוראים פעמיים בכל יום – “ושמתם את דברי אלה על לבבכם” (דברים י). הספרי אומר שגם לאחר שעמ”י יגלה, עליו לקיים את המצוות, אך לא מכיון שקיום המצוות בחו”ל שווה לקיומן בא”י, אלא “כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו” – כלומר, קיום המצוות בחו”ל בא רק כדי שנזכור איך לקיים אותן בצורה טובה כשנחזור לארץ – ששם עיקר תכליתן, אבל לא בגלל שיש עניין עצמי בקיום המצוות בחו”ל.
משל הכרם של הכוזרי
ע”מ להבין יותר טוב את דברי הרמב”ן, נוכל להתבונן בדבריו של החבר למלך כוזר בספר הכוזרי (מאמר שני, יב). ריה”ל ממשיל את הקשר בין ארץ ישראל, עם ישראל והתורה לקשר בין מקום גידול הכרם, הגפנים ועבודת הגפן. ברור לכל חקלאי שע”מ לגדל גפנים איכותיות הוא צריך לבחור בזן ענבים משובח, לשתול אותו אך ורק בקרקע המתאימה לגידול הזן הזה – שיש בה את הלחות המתאימה, את האקלים המתאים ואת הטמפרטורות המתאימות, ולאחר מכן להשקות אותו ולטפל בו באופן מסוים בלבד. אם יטעה החקלאי בבחירת הזן, האדמה או צורת הגידול – ואפי’ אם יטעה מעט – יורגש הדבר בטעמם של הענבים, והיין המופק מהם יהיה פחות בערכו.
כמו שהדבר ברור לחקלאי לגבי כרמו – כך צריך להיות ברור לנו הדבר לגבי עמנו. גילוי השכינה יכול להיות רק ע”י זן ספציפי ביותר – עם ישראל, רק במקום גידול מסוים – ארץ ישראל, ורק ע”י צורת גידול ברורה – קיום המצוות. אם עם אחר יקיים את המצוות בארץ ישראל – זה לא יעבוד. אם עמ”י יקיים את המצוות בחו”ל – זה גם לא ילך. ואם עמ”י יהיה בארץ אך לא יקיים את המצוות – גם אז הוא לא יצליח להשרות שכינה בעולם. על מנת שעמ”י יוכל לקיים את יעודו הוא חייב לחיות בארץ ישראל – ובארץ הזו לקיים את המצוות.
ביאור תירוצו של ר’ יצחק
ונראה, שעפ”י הנ”ל אפשר לבאר בצורה טובה את תירוצו של רבי יצחק. ר’ יצחק כלל לא חזר בו. התורה היא אכן ספר מצוות, ולכן לכאורה היינו צריכים לפתוח אותה במצווה הראשונה – קידוש החודש. אבל לפני שאפשר לדבר על מצוות – צריכים להבין משהו חשוב – כדי שלעמ”י יהיו מצוות – הוא צריך את ארץ ישראל. עמ”י יכול להתקיים אך ורק בארץ ישראל! קיום המצוות יכול להתקיים אך ורק בארץ ישראל! וכמו שהזכרנו בשם הרמב”ן והכוזרי. תירוצו של רבי יצחק, אם כן, אומר כך – אמנם התורה היא ספר מצוות, אבל לפני שאפשר לדבר על פרטי המצוות, לפני שאפשר לצוות על מצווה מסוימת – צריך להכין את הקרקע. לפני שנותנים הוראות איך לטפל בכרם – צריך להבין קודם כל היכן צריך לשתול אותו. אתה רוצה לקיים מצוות? רוצה לדעת מה לעשות? קודם כל, מבאר רבי יצחק, תבין שהכל תלוי בארץ ישראל. אם הגויים יטענו נגדנו שהארץ לא שלנו, זו לא תהיה רק בעיה רק במצוות ישוב הארץ – זו תהיה בעיה בכל המצוות כולן. בלי ארץ ישראל אי אפשר לקיים שום מצווה! לכן, אומר רבי יצחק, התורה פותחת בסיפור הבריאה שיבאר לנו שהארץ היא של הקב”ה – ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו – והיא הבסיס לכל מהותו של העם היהודי. אחרי שהבנו כמו שצריך שהארץ היא שלנו, וכבר אין עליה טענות מבפנים ומבחוץ – אז אפשר להתחיל במצוות – החודש הזה לכם ראש חודשים, אבל קודם לכן – לא שייך להתחיל לצוות. לפי דברינו, תירוצו של ר’ יצחק עונה באופן נפלא לקושייתו, בלי לחזור בו מהנחת היסוד שלו. התורה צריכה באמת לפתוח במצווה, אבל כדי לפתוח במצווה צריכים קודם כל להבין שהארץ שלנו, כמו שנתבאר.
בימינו
לצערנו הרב, בימינו, המצב הוא בדיוק המצב שחזה רבי יצחק, ואפי יותר גרוע. אומות העולם טוענים נגדנו שכבשנו את ארצנו מידי זרים, ושאנו גזלנים. המצב כיום כה חמור, עד כדי כך שאומות העולם הצליחו לשכנע חלק מבני עמנו וגם הם כבר חושבים שאנו גזלנים. עפ”י דברינו לעיל, חשוב להבין שהמאבק מול טענות אלו אינו מאבק שולי, או מאבק על חלק מן התורה בלבד. המאבק הזה הוא מאבק על כל התורה כולה, על כל המצוות כולן. כל התורה תלויה בקשר של עמ”י לארץ ישראל. וכמו שכתבנו, עד כדי כך התורה תלויה בזה שהקב”ה החליט לפתוח את התורה בסיפור שילמד אותנו שהארץ שלנו, ולא לפתוח אותה בציווי הראשון – כיון שהכל בנוי ומבוסס על ישיבתנו בארץ. אל לנו לשכוח את העובדה שהקב”ה הוא זה שברא את העולם. הוא זה שברא את ארץ ישראל. ברצונו נתן אותה לגויים, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו כדי שנוכל לשבת בה, לקיים בה את המצוות ובכך לגרום להשראת השכינה בעולם. כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים